<h1>ראב"ן שו"ת סימן נ"ד</h1>
<h2>דף כז.</h2>
אמר שמואל [בכורות כ"ז.] תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב, בתרומה ביד כהן מיירי שהכהן מבטלה אחרי שבאת לידו כדי לאוכלה בטומאת קרי וזיבה או להאכילה לזר, אבל משום טומאת מת ושרץ לא [צריכי] ליבטלה ברוב כדאמר שמואל לקמן, שמואל כהן הוה כדאמרינן במגילה [כ"ב.] והא איכא שמואל דכהנא הוא. אבל תרומה ביד ישראל אין יכול ישראל לבטלה, דתקינו רבנן למיתבה לכהן כדי שלא תשתכח תורת תרומה. רבה מבטלה ברוב, דכהן היה ומבטלה כדי לאוכלה בטומאה כדפרישית. ורבא נמי כהן היה ומבטלה כדי לאכלה בקיריו, ובלא ביטול ברוב היה אוכלה בימי טומאתו של מת ושרץ, דתרי קולי היה נוהג בה, [ורבא כהן היה כדאמרינן [ר"ה י"ח.] אביי ורבא מדבית עלי קאתו, ואמרינן נמי בחולין פ' הזרוע [קל"ג.] אמר ליה רבא לשמעיה זכה לי במתנות כלומר לך אצל הטבח וזכה לצורך שלי במתנות קודם שיזכה בהן כהן אחר, ובפ' יש בכור לנחלה [בכורות נ'.] אמרינן רב אשי שדר ליה לרב אחא בריה דרבא שיבסר זוזי לפדיון הבן]. ורב הונא בריה דרב יהושע היה מקיל בביטולה עוד יותר, דלאחר שמבטלה ברוב אחד בשנים הוה שקיל חדא (ושדי) [ושתי] והוה רמי חדא דתרומה לבטלה בשנים שנשארו, אע"ג שמקצתן תרומה (ו)הוה [סמך] אביטול שנתבטלו בראשונה וחשיב לשנים שנשארו חולין גמורין. [ואמר שמואל תרומת חו"ל] אוכל והולך ואח"כ מפריש, שהוא קילותא יותר שאוכל בלא הפרשה ובלא מחשבה, והפרשה [שב]אחרונה אינה אלא שלא תשכח תורת (חלה) [תרומה]. ואמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה, כלומר מה שאמרתי מבטלה ברוב (אלא) [אבל] בלא ביטול ברוב אסורה, אינה אסורה אלא לזב ובעל קרי [בלא טבילה, אבל לטמאי מת ושרץ שלא טבלו מותרת בלא טבילה. ומה שאסורה לזב ובעל קרי] הני מילי לאכילה אבל לנגיעה בתרומה אינו אסור, [אע"ג שמטמא, דלא הויא אלא כחולין טמאים]. אמר רבינא הילכך הואיל וזב ובעל קרי אינן אסורין [ליגע] ב[תרומת] חוצה לארץ, נידה דהיא כזבה קוצה לה חלה מעיסתה בחוצה לארץ אע"פ שמטמאה אם אין [לה] חבירתה טהורה שתפריש לה, דלא הויא כתרומה טמאה שאסורה [באכילה] (אבל) [אלא] כחולין טמאין שמותרין, ואכיל לה כהן קטן בלא טבילה, אע"ג דשמא ראה קרי או זיבה דקטן בן יומו מטמא בקרי וזיבה כדאמרינן בנדה בפ' בנות כותים [ל"ב:], בתרומה ובחלת חוצה לארץ לא חיישינן שמא ראה [קרי] דמקילינן בה. ורבותא נקיט כהן קטן דבלא טבילה ספינן ליה, אבל לכהן שהוא גדול (דרגיל) [וראוי] לקרי לא ספינן ליה עד שיטבול אבל אם טבל אכיל בין חלה בין תרומה. ואי ליכא כהן קטן, כלומר ואי ליכא אפילו כהן קטן למיספי ליה [ה]חלה (או) [ולא] כהן גדול טבול שאין בית הטבילה באותו מקום, שקלה לה בריש (עסה) [מסא] עוגה קטנה ולא תגע בה, ד[כל] כמה דאפשר לאהדורי שלא תגע שפיר דמי דהא מתחילה [כל] כמה דמפריש לה בטהרה טפי שפיר, וכל שכן דאי איכא כהן קטן דעדיף לאפותה בטהרה. והוא הדין דמציא לבטלה ברוב כדין תרומה, אלא דהכי שפיר טפי כדמפרש לקמן. ואפילו קוצה לה טהורה נמי תקינו רבנן לבטל איסור ע"י חלת האור לשורפה אם אין שם כהן קטן או גדול טבול שיאכלה, [כ]דתנן בפרק בתרא דמשנת חלה [פ"ד מ"ח] רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה מארץ ישראל ועד כזיב לחלה אחת מכזיב ועד הנהר ועד אמנם ב' חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור וטבול יום אוכלה רבי יוסי אומר אינו צריך טבילה ואסורה לזבים ולזבות ולנידות וליולדות. ופירושו הכי ארץ ישראל מרובעת, בג' צדדים ים, כנרת (שהוא אוקיינוס) במזרח נחל מצרים בדרום ים הגדול [שהוא אוקיינוס] במערב, אבל בצפון רצועה יוצאה מארץ ישראל מעכו ועד כזיב כדאמרינן בפרק קמא דגיטין [ז':] והדרך שהולך מעכו לכזיב היא רצועה [ו]תחומה של [רצועה מצד] מזרח (שדרך) [של הדרך] ארץ העמים וכל מערבה של [ה]דרך מכזיב ועד פרת ועד אמנם ארץ ישראל, הילכך כל ארץ ישראל וכל הרצועה עד כזיב דחייבת בחלה מדאורייתא אין בה אלא חלה אחת, ומן הנהר ומן אמנם ולפנים לצד ארץ העמים תרומתה וחלתה מדרבנן, ומשום שאין טהרה בחוצה לארץ תקינו רבנן ב' חלות [א' לאור וא' לכהן], חלת האור להפקיע איסור חלה [ו]האחרת שיאכלנה כהן בטומאה יוצאת עליו מגופו, אבל חלת האור לא אכיל בטומאת הגוף דאתי לאחלופי [ב]חלת הארץ [דאורייתא] לאוכלה בטומאת הגוף, אבל כיון שהפקיע איסור של שנייה לא מיחלף, ומכזיב ועד הנהר ועד אמנם אף ע"פ שהוא מארץ ישראל כיון דסמוכה לארץ העמים תקנו בה ב' חלות משום חוצה לארץ שינהגו כן גם הם. ובירושלמי [חלה פ"ד ה"ד] מפרש ויפרוש לאור ולא יפריש לכהן, שלא יהיו אומרים ראינו תרומה [טהורה] נשרפת. ויפריש לכהן ולא יפריש לאור, כדי שלא יהיו אומרים ראינו תרומה טמאה נאכלת, מתוך שהוא מפריש שתיהן כשבא לכהן הוא נשאל, וזו וזו מדבריהם הוא מוטב לרבות בנאכלת ולא לרבות בנשרפת. וניחא להו לרבנן לתקוני לבטל איסור החלה על ידי שריפת מעט מן העיסה כדי שתהא נאכלת שאר החלה לכהן אפילו גדול שטומאה יוצאה [עליו] מגופו מלבטלה ברוב, דלא ליתי לבטל איסור דאורייתא אפילו לכתחילה ברוב. ואם תאמר בתרומה נמי ליתקנו שיפריש חטה אחת לפטור את הכרי וישרפנה, ואח"כ יפריש תרומה ויתנה לכהן כדי שלא תשכח תורת תרומה כדאמרינן בחלה. תריץ לא אפשר דהכי עדיף (דלא לבטל איסור דאורייתא לכתחילה) [דחיישינן] דאתי לאפרושי מן הפטור על החיוב דאפילו בתרומה דאורייתא חיטה אחת פוטרת הכרי וכל שכן בתרומה דרבנן, ואם נאמר לו להפריש תרומה אחרת יטעה ויאמר תרומה זו עיקר ויפריש מכרי זה על כרי זה והוי מן הפטור על החיוב, ומוטב שיטעו ויבטלו איסור לכתחילה משיטעו ויפרישו מן הפטור על החיוב דהוי חיוב מיתה. ואם תאמר בחלה נמי ליחוש דילמא אתי לאפרושי מעיסה [זו] על עיסה אחרת. תריץ אין מפרישין חלה מעיסה לעיסה אחרת אפילו מטהורה על הטמאה ואפילו על ידי מוקף, ומשנה היא במס' חלה [פ"ב מ"ח]. והיכא דאיכא כהן קטן או גדול טבול לא תקינו ב' חלות אלא חדא כדפרישית. וחלה השנייה אע"פ שנאכלת לכהן שטומאה יוצאה מגופו אסורה היא לזר, מדקרי לה חלה בתלמוד, וכן מצאתי בהלכות גדולות [הל' חלה]. ואע"ג דאחמירו בחלת האור לשורפה היכא דליכא כהן קטן או גדול טבול ולא אמרו ליתנה לכהן והוא ליבטלה ברוב כמו שאמרו בתרומה, נ"ל דאם חזרה חלת האור כשהיא עיסה ונפלה לתוך העיסה ונתערבה אם נתערבה כשהיא עיסה באחת מן הלחמים בטילה ברוב ונאכל הלחם לזרים, דלא עדיפא חלה מתרומה דאמרינן שבטילה ברוב, וטעמא דלא אמרו לבטלה מתחילה כדפרישית לעיל. ואם תאמר לא דמיא חלה לתרומה [תרומה] פירות ופירות מערבי שפיר ובטלי, אבל חלה דלא מיערבא שפיר איכא למימר בכל זית מן הלחם שיאכל דילמא [הוא] חלה ואכיל ליה בעיניה. לא מצית אמרת הכי, דבכמה דוכתי בתלמוד אמרינן דדבר שהוא בעין נמי בטל כגון חתיכה בחתיכות ועיגול בעיגולין [יבמות פ"א]. ומיכן אני למד דמפרישין חלה ביו"ט וכן בפסח ואופין לה אם יש כהן קטן בעיר או כהנת קטנה, דכולה שתא דמצינן למישרף חלת האור אע"ג דאיכא כהן קטן שרפינן ומפרישין חלת כהן ולא מהדרינן אקטן, אבל ביו"ט דלא מצינן למישרף קדשים סמכינן אקטן ואפינן ליה לקטן אי אכיל ליה שפיר ואי לא שרפינן לה אחר יו"ט, ואע"ג דלישראל לא חזיא כיון דחזיא לכהן קטן מציא ישראל אפי לה, דאי לא תימא הכי חלה דאורייתא טהורה היכי מפרשינן ואפינן לה ביו"ט הא לא חזיא לישראל, אלא כיון דחזיא לכהן אפי לה ישראל, דעד כאן לא פליגי ר' אליעזר ור' יהושע אלא בחלה טמאה אבל בטהורה דחזיא לכהן קורא לה שם ואופה בפסחים בפרק ואלו עוברין [מ"ו.], ובפרק קמא דביצה [י"ב:] תנן בית הילל אומרים מוליכין חלה ומתנות לכהן בין שהורמו מהיום וכו' אלמא מפרישין חלה ביו"ט ואופין. ותמיה אני על פיסוק שפסק רבנא שלמה בפסחים בפרק אילו עוברין [מ"ח:] שאין מפרישין חלה וקורין לה שם ביום טוב דפסח, שאם יקרא לה שם לא מצי שריף לה ולא אפי לה, אלא לא יקרא לה שם כר' אליעזר עד שאופה ואחר כך מצרפן בסל. ופה קדוש יאמר כן, אימור דאמר ר' אליעזר בחלה טמאה דאורייתא דלא חזיא לכהן אפילו טמא דלא מצי אפו לה ולא לשורפה, אבל הא חלה דחזיא לכהן מצי אפי לה כחלה טהורה דאורייתא דחזיא לכהן טהור מצי אפי לה. ומצאתי בהלכות גדולות היכא דאישתלי ולא אפריש חלה שקיל חדא ריפתא ויהיב ליה לכהן אפילו גדול ואכיל ליה, אלמא אע"ג דלא מפריש בטל ברוב וכל שכן כי אפרשיה והדר נתערב, ולכתחילה נמי הוה מצי לבטולי ברוב כמו התרומה, אלא דהכי שפיר טפי שמבטל איסור שלה ע"י שריפת מעט ממנה והשאר נאכל לכהן.
